אוברנייט

 

"אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם. הבית מתרחב והולך ונעשה לדרכים שבהם ילך זה
שיצא מן הבית"
(יהודה עמיחי)


פריז, לונדון, ברלין, מומביי, ניו-יורק, טורונטו, בייג'ין, בנגקוק, יוהנסבורג... אלה רק חלק
מהמטרופולינים בעולם שישראלים מגיעים אליהן ונבלעים בתוכן, ולו לפרק זמן קצר. חלקם
סוכני מכירות, אנשי עסקים, תעשיינים, אנשי היי-טק, חברי צוותי אוויר או סתם תיירים. לכולם
חוויות דומות – לפחות בכל מה שנוגע ל"הסדרי הלינה", למלונות.


חדרי מלון. אלפי חללים מרוהטים ברהיטים דומים, אמנם בצבעוניות משתנה: מיטה זוגית,
מעליה תמונה חסרת משמעות, שתי שידות, עליהן שתי מנורות לילה, שולחן, מראה, וילון, חלון,
חדר רחצה. זהו. גודלם דומה. אין כל ציפיות ממה שקרוי "חדר מלון". זהו חלל מנוכר המשדר את
ההפך מהכנסת אורחים. ואיך לא נלך לאיבוד או נאבד, חלילה, את זהותנו הפרטית בתוך חללים
כאלה?


אילן כרמי, במסגרת תהליך של חקירה עצמית, מפנה את עדשת המצלמה אל עצמו. כרמי יצא
למסע המתעד את חייו הוא בנסיעותיו התכופות לחו"ל. תוצאותיו של מסע זה מוצגות בתערוכתו
"אוברנייט". בכל מסע יש קשיים, מהמורות, מחסומים, עצירות, אך לבסוף מגיעה אותה תחושת
ניצחון משכרת, קטנה, בזכות ההתגברות על קשיי הדרך וההגעה לנקודת הסיום. התערוכה
הנוכחית היא אך עצירה נקודתית ברצף ארוך של חקירה ויצירה.


אמנות נוצרת בהמוני דרכים ומתוך אין סוף השראות ומקורות. בין שהיא מחשבתית-
רפלקסיבית ובין שהיא רגשית, מקורה ביוצר, בסיפורו האישי, ברבדים האינטימיים והעמוקים
שבו. אלא שהמסע של כרמי דורש גם אומץ רב, חשיפה אישית של פרק חיים – גלוית לב, אמינה,
מרגשת ומרטיטה כאחד.

 

כמו רבים אחרים כרמי חי חיים דיכוטומיים. לא רק פיזית אלא גם נפשית. הדיכוטומיה
הזאת דורשת ריכוז רב וכושר הסתגלות. כמו השלת בגד אחד ולבישת אחר: כמה ימים בבית –
כמה ימים מעבר לים, באחת הערים הגדולות שבאחת מחמשת היבשות. המעברים אינם קלים, גם
Up in ) " למנוסה ביותר. אני נזכרת בסרט קולנוע שצפיתי בו לפני חודשים אחדים, "תלוי באוויר
2009 ): ג'ורג' קלוני נוסע ברחבי ארה"ב במסגרת עבודתו, שבע רצון מהאופן שבו חייו ,the Air
מתגלגלים, חסר מחויבות מתוך אידאולוגיה, רווק מושבע, עד לאותו יום שבו הוא פוגש את
"ההיא" ומתחיל להרהר במהלך חייו. הסרט הוא אך ראשית דיון, דוגמה לאופן התנהלותו של
הנוסע ברחבי הגלובוס.

 

יגאל שם טוב יצר סדרת תקריבים של סבונים אחרי רחצה: "בוא נקה את עצמך" (גלריה
לימבוס, תל- אביב 1997 ). בעקבותיו הציג שמחה שירמן סדרת תצלומים דומה, אלא שהפעם
הסבונים נשאו את סימני הגוף, כגון השער, כעדות לנוכחות הגוף האנושי. בשנת 1995 הציג האמן-
הצלם איליה רבינוביץ' חללים של בתי מלון יוקרתיים בארץ – אולמות כניסה וסוויטות.

רבינוביץ' ביקש להדגיש בסדרת התצלומים הזאת את הפער בין ההצעה לחלום לבין המציאות
הנקייה, המנוכרת והאנונימית שהחדרים משקפים כשהם מרוקנים מכל נוכחות אנושית. אילן
כרמי מרחיק אף יותר בתערוכת היחיד שלו בהציגו סדרה היוצאת מן המקום הפרטי והאישי
והמקרינה על הכלל.


בעידן של גלובליזציה ושינויים תכופים, כשהמרחקים מתקצרים תדיר והעולם הולך וקטן,
הזליגה בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי עדיין משמעותית לכל אחד ואחת מאתנו, גם לנוסע
המתמיד. אחד הסממנים לערכו של המרחב הפרטי בתוך המרחב הציבורי הוא הצורך האנושי
בסימון של טריטוריה. מאות חדרי מלון הדומים זה לזה מחייבים את הנוסע לסמן את הפרטי
והאישי מיד עם כניסתו לחדר – לפזר בחדר הרחצה את החפצים האישיים: המסרק, מכשיר
הגילוח ומברשת השיניים, להניח ליד המיטה את הספר שקריאתו הופסקה באמצע, את העיתון
היומי, את הבגדים, לפתוח את המחשב האישי כדי לוודא ששום אירוע קולוסלי לא קורה במולדת
בהיעדרו ולפרוע בגופו את מצעי המיטה המתוחים.


כל הפעילות הזאת באה לחתום בחותם אישי את ה"דף הלבן" של חדר המלון האנונימי –
מעשה בנלי לכאורה, אבל מאחוריו מסתתרים צרכים נפשיים בסיסיים של זהות ושל פרטיות.
מעבר לכך הפעולות דוחקות הצדה את תחושות הניכור והבדידות. הן יוצרות למעשה טקס בעל
חוקים וכללים משלו.


כרמי החליט לתעד ביומן אישי מצולם את השגרה שמחייבת אותו לעזוב תדיר את בסיס
הבית ולצאת תכופות לעבוד ברחבי העולם. התהליך שעבר כרמי והתוצאות שלו מוצגים
בתערוכתו הן כמסמך אישי והן כמסמך סוציולוגי- אנתרופולוגי על עולמם של רבים, אותם נוסעים
מתמידים.


יהודית מצקל, אוצרת | על אוברנייט | 2011